סקירה: ג'יי ג'יי מקפילד ואי הזכרונות מספר סיפור יפהפה של זהות

נבדק ב-Xbox One

רוֹגַע. מסך הכותרת של "הנעדרים" שליו - אידילי. הדמות הטיולרית ג'יי ג'יי (ג'קי ג'יימסון) עומדת על רציף המשקיף על אגם כחול קריסטל שליו. ציפורים לבנות טהורות יושבות על ירכתי הסירה הקטנה שלה. לאחר לחיצה על play, חברתה (אולי), אמילי, רצה אל המקום וקופצת על הסירה, ומפחידה את הציפורים.

זו הפסקה ברגע שליו, אבל זה עדיין רגע שמח, וקטע הפתיחה הזה הוא אחד הרגעים המאושרים שתראו במשך זמן מה ב"החסרים". הסצנה על הרציפים עוברת ל-JJ ואמילי חולקים רגע סביב מדורה. אחרי זה, הכל הולך לעזאזל, או ליתר דיוק לימבו.

פלטפורמת השחור-לבן של Playdead משנת 2011 היא ללא ספק השראה לסגנון המשחק שנמצא ב-The Missing. רגעים קצרים של המשחק אפילו חוזרים לסגנון האמנותי המוכר של המשחק; רדיפה מוקדמת אחר קוצר סכין מובילה אותך לשדה גדול של פרחים סגולים שבו הרקע מנוקד בטחנות רוח בצללית שחורה.

בתחום הזה אתה מקבל היכרות עם המכונאי הראשי של The Missing: התחדשות. נסיעה בשדה לוקחת אותך לעץ גדול שכאשר נפגע מברק גדול, מתרסק. אתה אמנם נמלט בקושי ממפלצת העץ, אבל כשהגזע יוצר מגע עם האדמה האש מתפשטת, תופסת אותך באחיזתה. ג'יי ג'יי נופל על הרצפה, נופל וצורח מכאב. אתה חי, אחרי תחיית המתים שבה מעורב רופא חצי איש חצי צבי שמדבר כאילו הוא תקוע ב-Black Lodge של טווין פיקס.

לאחר הרגע הזה, The Missing מבלה זמן קצר בתור פלטפורמת פאזלים נוסחתית למדי. אתה הולך, קופץ, מזיז קופסאות, זורק חפצים כדי להוריד קופסאות ממקומות גבוהים - הרגיל. אפילו הסביבות שאתה מעביר בהן קופסאות מרגישות שטוחות ובסיסיות עם טקסטורות בוציות, אנימציות מופרעות ואפילו כמות גדולה של תקלות כשהמשחק זורם בנכסים. למעשה, במובנים רבים, זה לפעמים הזכיר לי משחק PS3.

עם זאת, לאורך דרכך, תתקל בקרש עץ המתנודד מעבר לקצה בור מצופה דוקרנים. ההליכה אל הקצה גורמת לנפילת הרציף. נגיעה בדוקרנים תראה את הליבים שלך מתעופפים בכיוון ההפוך. הדרך הסבירה היחידה להשלים את הפאזל? חתך חלקי גוף עד שאתה לא יותר מאשר ראש, נצל את הקלילות שלך כדי לחצות את הרציף ולהחליק ישר דרך מרווח קטן. אה, וכראש אתה יכול לקפוץ. אל תשאל למה.

מלבד לחתוך איברים ולהחליק דרך רווחים כראש מרושל ומדמם, אתה יכול לעשות עוד כמה דברים על ידי השחתת הגוף שלך לאורך כל מהלך המשחק. לדוגמה, אתה יכול לזרוק את הגפיים שלך על חפצים, אתה יכול להדליק את עצמך כדי לשרוף מכשולים ואתה יכול להיפגע כל כך חזק מחפצים כבדים שכל העצמות שלך נשברות והעולם מתהפך. אתה יודע, דברים רגילים.

מחוץ למכונאי המפתח הזה, כמה חידות מעניינות וכמה עיצובי אויב מעניינים, The Missing הוא סטנדרטי למדי במחלקת המשחקים בפועל. זה כיף; לא פעם מצאתי את עצמי חושב על זה יותר כעל זרז לשאת את הנרטיב של המשחק וככל ששיחקתי יותר ב-The Missing, כך גיליתי שזה נכון יותר.

הסיפור של ג'יי ג'יי הוא סיפור עמוק וטרגי. זה סיפור על מציאת האני האמיתי שלך וללמוד לקבל את מי שאתה. אני לא אקלקל את זה, זה סיפור שתצטרך לשחק דרכו בעצמך, אבל כשאתה עובר דרך החידות הגרוטסקיות של המשחק, זה תמיד הסיפור שמחזיק אותך מכור. The Missing מעניק לך את הנחישות לעבור את זה בניגוד להרבה משחקים, וזה בהחלט כותר שצריך לשחק מההתחלה ועד הסוף.

זה פועל רק כשש שעות בסך הכל, אבל אלו שש שעות חשובות שלדעתי צריך לחוות. זה בהחלט עושה מספיק כדי להשאיר אותך מכור לכל אורך הדרך - הסופגניות הניתנות לאספנות של המשחק פותחות ללא הרף אמנות קונספט חדשה ותלבושות לבישות, ויש אפילו כמות בריאה של פריטים שניתן לנעול לאחר המשחק, כגון צ'יטים ונגן מוזיקה.

The Missing הוא משחק טוב עם מכונאי ייחודי (למרות שגם אני זוכר את Rebellion's NeverDead) שמכיל סיפור פנטסטי ונוגע ללב. זה אולי לא כוס התה של כולם, אבל זה משחק שיישאר איתך לאורך שנים.