סקירה: Layers of Fear 2 הוא סרט המשך טוב אבל לא ממש בצורת ספינה

שיחק ב: פלייסטיישן 4

יש אש, ויש מים. הספינה טובעת. מסדרונות משובשים, אני עושה את דרכי דרך הספינה. משהו זז מרחוק. יש דפיקות מרחוק - מימין, או שמא משמאל? פאניקה מעיבה על מוחי ועשן מטשטש את הראייה שלי. אני מוצא דלת. אני נכנס לחדר.

אני מתעורר בחדר.

קול אומר לי שאין זמן לישון. החדר מרגיש כמו בית של מישהו אחר. אני פותח דלת. אני מוצא את עצמי במסדרון. יש הרבה מסדרונות על הספינה. אין שניים מהם זהים, למעט כאשר הם זהים.

אין עשן, אין אש. הכל במקום הנכון. אני עושה את דרכי במסדרון. דלת מקליקה. אני פותח את הדלת. אני נכנס לחדר.

החדר עמוס. מקרן סרט מסתובב בחיבוק ידיים, מחכה למפעילו שיחזור. אני מכניס סליל. תמונות מרצדות על המסך, קול מודיע לי על אירועים שמתרחשים, או שאולי כבר התפתחו. אני עוזב באותה הדרך שבה הגעתי. אני נכנס לחדר.

זה לא אותו חדר. זה אף פעם לא אותו חדר. (חוץ ממתי שכן.)

משהו מהבהב מרחוק. אור? אדם? אני פונה לכיוון הזה. דלת נקישה, פותחת את עצמה. אני מרים מראה יד והיא נסדקת באלימות בידי. אדם, גם לוחש וגם צורח, שואל אם ישנתי טוב. הנחתי את המראה בחזרה. אני נכנס לאטריום מואר היטב. דלת מקליקה. אני נכנס לחדר.

זה אף פעם לא אותו חדר. החדר עמוס. אני צועד קדימה ואגרטל נופל, מתנפץ מיד. תמונות חצי קרועות מפוזרות. הערה מדגישה כיצד שחקנים משתנים, עוברים מטמורפוזה למשהו שהם לא. אני תוהה מי אני ואיזה תפקיד אני אמור לשחק.

לפעמים אני קולטת הצצה בצל של עצמי וקופצת בלי משים. לפעמים אין לי צל בכלל. לפעמים אני שומע לחישות של שיחות אבודות ארוכות.

אני עושה את דרכי לסיפון. אין אף אחד בסביבה, ואין שום דבר לאורך קילומטרים. שמתי לב שהספינה נקראת איקרוס.

"אולי שנינו רוחות קרובים," חשבתי בעצבנות. "כי טסנו קרוב מדי לשמש."

אני חוזר מתחת לסיפון. דלת נפתחת. כשהתקרבתי, הוא נסגר בעצמו. אני פותח את הדלת בזעם וסוגר אותה בכוח, פי שניים, כדי לתת לכל הופעה פאר-נורמלית שרודפת אותי לדעת שאסור להתעסק איתי.

עם זאת, תחושת המתח התמידי נשברת בסופו של דבר באכזריות עם חזרה מכוערת למציאות. אני נתקל בבובת ראווה מעוותת, שיכולה הייתה לעבור בקלות לבן דודו של סלנדרמן. זה מתחיל לרדוף אחרי. אני מרגיש כאילו נקרעתי מבולבל.

"לא." אמרתי, השהיתי את המשחק והנחתי את הבקר. "לא תודה. לא היום."

לאחר מכן ביליתי 10 דקות בבהייה מחלון חדר השינה שלי, והתפעלתי מהשמש בחוץ.

הבעיה עם Layers of Fear 2 היא שהוא מנסה לפצות יתר על המידה על דברים שהוא לא צריך. השעות הראשונות של המשחק נוטפות לחלוטין אימה מורכבת להפליא - רגעים קטנים שמצטברים ודוחפים אותך להיות יותר ויותר פרנואידית. למרות שאין איומים מוחשיים כלשהם, אתה לא יכול שלא להרגיש חסר אונים, ניצוד, מאוים. אתה נרתע לפינה משתנה ללא הרף ללא מקום בטוח לדבר עליו.

לאחר מכן המשחק ממשיך להרוס את תחושת הסכנה שלו על ידי הוספת משהו פיזי. לדעתי, רצפי המרדף לא הוסיפו דבר מלבד תחושת תסכול. לאחר מפגש עם הראשון, המשחק לא הרגיש נואש כמו קודם. הבנתי שאי אפשר לפגוע בי אלא אם זה יהיה בידי קרוב משפחתו המפוקפק של סלנדרמן. גם קטעי המרדף התחילו לאבד את תחושת האימה שלהם - הדבר היחיד שבאמת היה לי לחשוש ממנו היה לשחזר אותם עד שלבסוף הבנתי נכון.

שאר המשחק הרגיש כאילו אני עובר לסירוגין בין שיטוט נעים בספינה רדופה מדומה לניסיון לא להיקרע באלימות. זה היה סימולטור הליכה בבגדי כבשים. הניגוד הצורם בין השניים הפיג את החוויה שלי. המתח התנפץ. בעוד המשחק ניסה לשחזר את האווירה שעיצב בקפידה כל כך בשעות הראשונות של המשחק, הוא כמעט אבוד. זה היה פאזל שחצי מהחלקים שלו חסרים.

חוץ מהעובדה ש-Layers of Fear 2 מחבל בעלילה שלו על-ידי הסתמכות רבה מדי על מפחידים זולים, המשחק הוא עדיין יורש ראוי ל-Layers of Fear. הנחת היסוד היא קצת יותר בחוץ - בסרט הזה, אתה שחקן מצליח שלוקח על עצמו תפקיד בסרט שמופק על סיפון ספינת תענוגות, ולא אמן מתקשה - אבל זו עדיין עלילה מעניינת ומתפתלת.

המשחק משתמש באודיו בינאורלי, כלומר נהנים ממנו בצורה הטובה ביותר עם אוזניות. המאמץ שהושקע בהפקת הסאונד הוא, למען האמת, מדהים. הכל בא אליך מכל הזוויות, ולמרות שאתה מסוגל מבחינה טכנית לאתר בדיוק מאיפה מגיע הצליל המוזר הזה, איכשהו אי אפשר לשים עליו את האצבע.

הגרפיקה מתחרה בהצלחה ומשלימה את האודיו עד כמה היא סוחפת. שיחקתי כשה-FPS מוגדר ל'ללא הגבלה' ושמתי לב לגמגום רק פעמיים במהלך כל ההשמעה שלי. הכל נראה כל כך אמיתי, כאילו אתה בעצם משוטט בעיוורון דרך ספינה טובעת, מנסה לחבר מי אתה ומה קורה.

הרגשתי שאני יכול להגיע דרך המסך שלי ולהעביר את האצבעות שלי דרך השלוליות שעל המסך. להגיד שזה יפה יהיה אנדרסטייטמנט. רק חבל שהעלילה הרגישה כאילו היא צריכה להסתמך כל כך על רצפי מרדף כדי לתת לשחקנים את התחושה של כל הזמן להיות בקצה.

השורה התחתונה היא כדלקמן: אם אתה מזוכיסט שנהנה מהריגוש של להיות בקצה המרדף, המשחק הזה מצוין בשבילך. עם זאת, אם אתה אדם שמחפש חוויה סיפורית סוחפת המאפשרת לך לחקור מבלי שתצטרך להסתכל כל הזמן על הגב שלך מחשש שיסירו את עמוד השדרה בטרם עת, לכו לשחק במקום זאת בשכבות הפחד הראשונות.

Layers of Fear 2 צפוי לצאת ב-28 במאי למחשב, פלייסטיישן 4 ו-Xbox One.